14 נקודות חשובות בחייה של סבתי

1. מקום:קיבוץ גשר
תאריך: 1926
אירוע: נולדתי

2. מקום: בית ספר חקלאי במקווה ישראל
תאריך: 1942-1944
אירוע: לימודי תיכון.

3. מקום: גשר אלנבי מעל נהר הירד
תאריך: 1946
אירוע: "ליל הגשרים" – מבצע הפלמ"ח לפיצוץ 22 גשרים המקשרים את פלסטינה. אני השתתפתי במבצע פיצוץ גשר אלנבי.
4. מקום: ירושלים
תאריך: 1949
       אירוע: התחתנתי עם בעלי חיים בר-לב בית ספר
תאריך: 1949

5. מקום: ירושלים
תאריך: 1950
       אירוע: נולדה בתי הכורה זהר

6. מקום:חיפה בית חולים אימהות 
       תאריך: 1953
       אירוע: הולדת בני עומר

7. מקום: תל אביב
       תאריך: 1956
       אירוע: מלחמת סיני עברנו למעוז אביב שכונה הנמצאת בתוך תל אביב

8.  מקום: נווה מגן,רמת השרון
     תאריך: 1961
     אירוע: עברנו לנווה מגן אשר נמצאת ברמת השרון

9.  מקום:  ארצות הברית ניו יורק
     תאריך: 1962
     אירוע:עברנו לניו-יורק שבארצות הברית ללימודים

10. מקום:  משכן נשיא המדינה ירושלים
      תאריך: 1968
      אירוע: בעלי חיים בר-לב מתמנה לרמטכ"ל ה-8 של צה"ל

11. מקום: מוסקבה, רוסיה
      תאריך: 1992    
      אירוע: בעלי מתמנה לשגריר ישראל בברית המועצות / רוסיה

12. מקום: ישראל
      תאריך: 1996
      אירוע: בעלי נפטר

13. מקום: השרון 4, כוכב יאיר
      תאריך: 2006
      אירוע: יום הולדתי ה- 80

14. מקום: השרון 4, כוכב יאיר
      תאריך: 1.1.2011
      אירוע: בר- מצווה של שחר נכדי

סיפור ילדותה של סבתי (עד גיל 12)

"נולדתי וגדלתי בקיבוץ גשר שבעמק הירדן שממוקם ליד הגבול אם ירדן.



זאת תמונה של סבתי כשהייתה בת 5



בשנת 1926 נולדתי בבית חולים עפולה שהיה למעשה בקיבוץ עין חרוד שליד מעין חרוד שבעמק יזרעאל.

שמו של אבי היה ישראל מהרשק שעבד כתפסן בקיבוץ (הוא עסק בבניית פיגומים מעץ לבנית בנינים).

שמה של אימי היה לאה מבית גולדין ובקיבוץ כולם קראו לה לאה גולדין לא לאה מהרשק.

אמא שלי (סבתא רבא של הכותב) הייתה הסנדלרית של הקיבוץ.

שמה של אחותי הקטנה היה הגר, הגר הייתה קטנה ממני ב שבע שנים והייתה אחותי היחידה.

בילדותי הייתה לי חברה הכי טובה ששמה היה יעל יפה . יעל הייתה ילדה יפה ונחמדה שכל החברים בקיבוץ אהובו אותה. אני לעומת יעל הייתי פרועה ושובבה ולכן לא כולם חיבבו אותי.

רבות היינו משחקות במשחק שקראנו לו האלוהים והאלוהא. במשחק זה בו היינו מתגלשות בחדר של סבתא של דודיק על "כיסא נח" כאילו אלוהים חוזר ארצה.

דודיק היה בן גילי, הוא היה נמוך. יחד אתנו היה גם אריק שהיה מרביץ לי ורק לי. אחרי שנים התברר שהוא היה מאוהב בי. 

בערך כשהינו בני 3 אולי אפילו פחות, ממש תינוקות הגיע לביקור בקיבוץ אלכסנדר זייד. זייד היה מראשי ארגון השומר ונחשב לאחד מגיבורי התקופה וכולם העריצו אותו. היה זה באמצע הקיץ ביום חם במיוחד בטח קרוב ל- 40 מעלות בצל. כשהגיע זייד לביקור בגשר המטפלת שלנו שהייתה מאוד גאה בנו ועוד יותר בצריף בו גרנו, למעשה הפחון בו התגוררנו. המטפלת הצביעה לעבר הפחון שבתוכו היינו אנחנו התינוקות והשויצה בנו ובמגורים שלנו (הפחון). ואלכסנדר זייד היה המום מהחום הכבד ואמר לה בתגובה "מכאן יצאו רק ילדים שיהיו אינואלידים ומוגבלים". כך גדלתי.

כשהייתי בת 4 וחצי משפחתי נסעה לליטא שבאירופה. בליטא אבי היה שליח שעבודתו הייתה למשוך יהודים לעלות ארצה.

כשהייתי בת  7 נולדה לי אחותי ששמה היה הגר

גם כן בגיל 7 חזרנו ארצה ל"גשר" והצטרפתי לבית ספר של בני המשק בו הייתה רק כיתה אחת לילדים הגדולים שזה היינו אנחנו.

בכיתה שלנו היו ילדים בהבדל הגיל שהגיע עד 3 שנים. לאחר מכן בנו לנו בית ששימש כבית ספר. עד לאותו מועד למדנו באחד החדרים.

איתי בכיתה היו: אורה, דרורה, ראובן (רוביק), יצחק, דוד (דודיק), תמר (אני), יעל, אריה, וצבי. (הסדר מסודר לפי הגיל)

ואני זוכרת שבגיל 8 הייתה לנו גבעה ליד בית הספר שבה היינו חופרים מנהרה קטנה שבה שמנו פיונים של שחמט והיינו משחקים בהם.

אני זוכרת בגיל 9 רצו לעשות לנו חיסון ומכיוון שפחדנו פחד מוות ברחנו ושכבנו על גג של אחד הבתים שהיה מפח. ולבסוף מצאו אותנו ונתנו לכולנו את החיסון והאמת זה לא היה כל כך נורא.

בכל התקופה הזו בין גיל שבע לעשר, היינו שוחים בנהר הירדן. באותה תקופה נהר הירדן היה שוצף וקוצף.

באותה תקופה לא היו בגדי ים, לכן חילקו את אזורי השחיה בירדן לשני אזורים. בחלק אחד שחו הנשים הבחורות ואנחנו הילדים כולם בערום ובחלק אחר שחו הבחורים והגברים גם כן בערום.

כשהייתי בת 10 וחלק מהחברים בקיבוץ וביניהם משפחתי עברנו צפונה והחברים הקימו את קיבוץ אשדות יעקב.

בגיל 11 כשהיינו באשדות גם שם הייתה לנו רק כיתה אחת

אז הלכנו ללמוד בקיבוץ גניה (הקיבוץ השכן)

לצערי בגיל 12 לא היה מקובל לחגוג בת מצווה

אבל מצד שני הבנים כן חגגו בר מצווה

סיפור הנעורים של תמר

בגיל 12 גרתי באשדות יעקב

ובזמנו עוד לא היו ביניני הילדים מוכנים אז במשך תקופה ארוכה גרתי אצל ההורים אני זוכרת ביום הולדתי ה12 אספו לי זר ענק לראש מלא פרחים צבעוניים כלניות צבעונים רקפות ועוד... 

אני זוכרת שבן דודי התל אביבי בא אלינו לקיבוץ וגר איתי ועם הורי כיהוא התעניין בבית החרושת לשימורים. ואני זוכרת שאיתי בכיתה היה ילד שקראו לו אריק (אריה) שהיה מכה אותי כי הוא היה הכי חלש בכיתה (וגם איתו הסתבר לי מאוחר יותר שאהב אותי)           

  בגיל 13 הבנות לא שיתפו אותי במשחקים שלהם בהצהרה שאני מגלה הכול לבנים ( בגלל שלפני שהתחברתי עם הבנות הייתי משחקת אם הבנים)

אבא שלי עבד במרכז החקלאי שבתל אביב ווהוא היה מביא כול יום שישי פרי מיוחד ואקזוטי או ליקר משובח.

בגיל 14 כבר התחברתי עם הבנות והייתי מקובלת

ובגיל זה התאהבתי לראשונה בחיי בנער מהנוער העולה שעלה מרומניה. במסגרת הנוער העולה היו מגיעים לקיבוץ פעם בשנה נערים ונערות שעלו מהתפוצות.

הנער בו התאהבתי היה מאוהב בבת כיתתי יעל (החברה הכי טובה שלי). הנער ויעל נהיו חברים ויעל מעולם לא ידעה שגם אני הייתי מאוהבת בו.

בגיל 14 (שנת 1940) עברנו כל הקבוצה ללמוד בקיבוץ דגניה א' בבית הספר האזורי. למדנו שם במשך שנתיים אשר בהמלכן התחלנו להתאמן במסגרת ההגנה.

כשהייתי בת 16 עברנו כל הקבוצה ללמוד (כיתות יא-יב) בבית הספר החקלאי מקווה ישראל שנמצא בפאתי תל-אביב. רק יעל ואורה לא המשיכו אתנו. יעל הלכה ללמוד גננות ואורה לבית ספר למורות בת"א.

במקווה המשכנו להתאמן במסגרת ההגנה, בפרוק אקדח והרכבתו מחדש ובמקביל הייתי גם בתנועת הנוער העובד. במקווה התמחתי בגידול עופות וגידול ירקות.

במקווה ישראל היה לי רומן אהבה עם גיורא בן קיבוץ תל-יוסף שהיה שנה גדול ממני. הקשר אתו המשיך כל תקופת "מקווה" וקצת אחרי זה. גיורא אומנם היה מעוניין בהמשך הקשר אך אני לא הייתי מעונינית. בכלל בגיל 17 היו לי המון הצלחות עם בחורים, היה בחור מהנוער העולה שהיה מאוהב בי ועוד אחרים.

תוך כדי הלימודים לקראת גיל 18 התגייסנו כל השכבה לפלמ"ח לפלוגה ב'. לאחר סיום הלימודים עברנו כל הפלוגה לקיבוץ גבעת ברנר ושם התאמנו. האמונים כללו התגנבויות, כושר גופני, פרוק והרכבת נשק, מסעות.

בגבעת ברנר היינו שנה ולאחר מכן עברתי לבד לפלוגה ח' לקיבוץ רמת רחל שליד ירושלים. המבצע הראשון בו השתתפתי היה במעקב אחר קצין בריטי שההגנה החליטה לחסלו. ההחלטה של ההגנה הייתה בעקבות זה שאותו קצין הכה את שבויי הפלמ"ח בישוב ביריה שליד צפת. עקבנו אחריו בזוגות בתוך ירושלים. בן הזוג שלי היה בחור מראשון לציון שהתחפשנו לזוג נאהבים וכך סירנו ברחבי העיר. יום אחד לאחר תקופה ארוכה זהינו את הקצין באחד מהסיורים שלנו. עקבנו אחריו וראינו אותו נכנס לקולנוע ציון בכיכר ציון בירושלים. הודענו זאת מיד למטה הפלמ"ח והורו לנו לצפות עליו. בתום הסרט הוזנקו שני לוחמי פלמ"ח שהרגו אותו בתחנת אוטובוס מס' 7.

הפעולה הבאה בה לקחתי חלק היה בליל הגשרים. זה היה בשנת 1946 כאשר אני כבר בת 20. מטה ההגנה החליט לפוצץ בלילה אחד את כל הגשרים המובילים לפלסטינה. אני הייתי חלק מהכוח שהיה אמור לפוצץ את גשר אלנבי מעל נהר הירדן. מפקד הפעולה היה חיים בר-לב (שכונה בפלמ"ח כידוני) שלימים היה בעלי.

אני הגעתי באוטובוס לצפון ים המלח. שם נפגשתי עם חבר פלמ"ח שהייתי אמורה להיות בת זוגו. המתנו לכוח של בר-לב לחוף הים. לאחר פיצוץ הגשר נע כוח בר-לב לכיוון החוף הצפוני של ים המלח שם פגשנו אותו. כשפגשנו את חיים הוא סיפר כי לא שמע את הפיצוץ של הגשר, כנראה בגלל שהיה קרוב מדי מעבר לגבעה שחסמה את רעש הפיצוץ.. אנחנו (אני בן זוגי) לעומת זאת שמענו את הפיצוץ בצורה חזקה ובברור.

התוכנית הייתה שהכוח יפונה בעזרת ספינה שתשיט אותו במהירות לכיוון עין פשחה ומשם ימשיכו ברגל לקיבוץ רמת רחל כל זאת לפני שהבריטים יגיעו ויגלו אותם. התפקיד שלנו היה להוות הסוואה כנגד הבריטים, להתחפש לזוג מאוהב המשייט להנאתו בערב רומנטי בים המלח. שטנו עם כל הכוח לעין פשחה, הורדנו אותם שם ואני חזרתי יחד עם מפקד הסירה כבת זוגו חזרה לכיוון צפון ים המלח. הגענו לשם ומשם תפסתי טרמפ לקיבוץ בית הערבה שליד הירדן. לאחר כמה שעות הגיעו הבריטים לקיבוץ לחפש את כוח הפלמ"ח שהיה כבר באותה עת הרחק הרחק משם.