בגיל 12 גרתי באשדות יעקב
ובזמנו עוד לא היו ביניני הילדים מוכנים אז במשך תקופה ארוכה גרתי אצל ההורים אני זוכרת ביום הולדתי ה12 אספו לי זר ענק לראש מלא פרחים צבעוניים כלניות צבעונים רקפות ועוד...
אני זוכרת שבן דודי התל אביבי בא אלינו לקיבוץ וגר איתי ועם הורי כיהוא התעניין בבית החרושת לשימורים. ואני זוכרת שאיתי בכיתה היה ילד שקראו לו אריק (אריה) שהיה מכה אותי כי הוא היה הכי חלש בכיתה (וגם איתו הסתבר לי מאוחר יותר שאהב אותי)
בגיל 13 הבנות לא שיתפו אותי במשחקים שלהם בהצהרה שאני מגלה הכול לבנים ( בגלל שלפני שהתחברתי עם הבנות הייתי משחקת אם הבנים)
אבא שלי עבד במרכז החקלאי שבתל אביב ווהוא היה מביא כול יום שישי פרי מיוחד ואקזוטי או ליקר משובח.
בגיל 14 כבר התחברתי עם הבנות והייתי מקובלת
ובגיל זה התאהבתי לראשונה בחיי בנער מהנוער העולה שעלה מרומניה. במסגרת הנוער העולה היו מגיעים לקיבוץ פעם בשנה נערים ונערות שעלו מהתפוצות.
הנער בו התאהבתי היה מאוהב בבת כיתתי יעל (החברה הכי טובה שלי). הנער ויעל נהיו חברים ויעל מעולם לא ידעה שגם אני הייתי מאוהבת בו.
בגיל 14 (שנת 1940) עברנו כל הקבוצה ללמוד בקיבוץ דגניה א' בבית הספר האזורי. למדנו שם במשך שנתיים אשר בהמלכן התחלנו להתאמן במסגרת ההגנה.
כשהייתי בת 16 עברנו כל הקבוצה ללמוד (כיתות יא-יב) בבית הספר החקלאי מקווה ישראל שנמצא בפאתי תל-אביב. רק יעל ואורה לא המשיכו אתנו. יעל הלכה ללמוד גננות ואורה לבית ספר למורות בת"א.
במקווה המשכנו להתאמן במסגרת ההגנה, בפרוק אקדח והרכבתו מחדש ובמקביל הייתי גם בתנועת הנוער העובד. במקווה התמחתי בגידול עופות וגידול ירקות.
במקווה ישראל היה לי רומן אהבה עם גיורא בן קיבוץ תל-יוסף שהיה שנה גדול ממני. הקשר אתו המשיך כל תקופת "מקווה" וקצת אחרי זה. גיורא אומנם היה מעוניין בהמשך הקשר אך אני לא הייתי מעונינית. בכלל בגיל 17 היו לי המון הצלחות עם בחורים, היה בחור מהנוער העולה שהיה מאוהב בי ועוד אחרים.
תוך כדי הלימודים לקראת גיל 18 התגייסנו כל השכבה לפלמ"ח לפלוגה ב'. לאחר סיום הלימודים עברנו כל הפלוגה לקיבוץ גבעת ברנר ושם התאמנו. האמונים כללו התגנבויות, כושר גופני, פרוק והרכבת נשק, מסעות.
בגבעת ברנר היינו שנה ולאחר מכן עברתי לבד לפלוגה ח' לקיבוץ רמת רחל שליד ירושלים. המבצע הראשון בו השתתפתי היה במעקב אחר קצין בריטי שההגנה החליטה לחסלו. ההחלטה של ההגנה הייתה בעקבות זה שאותו קצין הכה את שבויי הפלמ"ח בישוב ביריה שליד צפת. עקבנו אחריו בזוגות בתוך ירושלים. בן הזוג שלי היה בחור מראשון לציון שהתחפשנו לזוג נאהבים וכך סירנו ברחבי העיר. יום אחד לאחר תקופה ארוכה זהינו את הקצין באחד מהסיורים שלנו. עקבנו אחריו וראינו אותו נכנס לקולנוע ציון בכיכר ציון בירושלים. הודענו זאת מיד למטה הפלמ"ח והורו לנו לצפות עליו. בתום הסרט הוזנקו שני לוחמי פלמ"ח שהרגו אותו בתחנת אוטובוס מס' 7.
הפעולה הבאה בה לקחתי חלק היה בליל הגשרים. זה היה בשנת 1946 כאשר אני כבר בת 20. מטה ההגנה החליט לפוצץ בלילה אחד את כל הגשרים המובילים לפלסטינה. אני הייתי חלק מהכוח שהיה אמור לפוצץ את גשר אלנבי מעל נהר הירדן. מפקד הפעולה היה חיים בר-לב (שכונה בפלמ"ח כידוני) שלימים היה בעלי.
אני הגעתי באוטובוס לצפון ים המלח. שם נפגשתי עם חבר פלמ"ח שהייתי אמורה להיות בת זוגו. המתנו לכוח של בר-לב לחוף הים. לאחר פיצוץ הגשר נע כוח בר-לב לכיוון החוף הצפוני של ים המלח שם פגשנו אותו. כשפגשנו את חיים הוא סיפר כי לא שמע את הפיצוץ של הגשר, כנראה בגלל שהיה קרוב מדי מעבר לגבעה שחסמה את רעש הפיצוץ.. אנחנו (אני בן זוגי) לעומת זאת שמענו את הפיצוץ בצורה חזקה ובברור.
התוכנית הייתה שהכוח יפונה בעזרת ספינה שתשיט אותו במהירות לכיוון עין פשחה ומשם ימשיכו ברגל לקיבוץ רמת רחל כל זאת לפני שהבריטים יגיעו ויגלו אותם. התפקיד שלנו היה להוות הסוואה כנגד הבריטים, להתחפש לזוג מאוהב המשייט להנאתו בערב רומנטי בים המלח. שטנו עם כל הכוח לעין פשחה, הורדנו אותם שם ואני חזרתי יחד עם מפקד הסירה כבת זוגו חזרה לכיוון צפון ים המלח. הגענו לשם ומשם תפסתי טרמפ לקיבוץ בית הערבה שליד הירדן. לאחר כמה שעות הגיעו הבריטים לקיבוץ לחפש את כוח הפלמ"ח שהיה כבר באותה עת הרחק הרחק משם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה