"נולדתי וגדלתי בקיבוץ גשר שבעמק הירדן שממוקם ליד הגבול אם ירדן.
 |
| זאת תמונה של סבתי כשהייתה בת 5 |
בשנת 1926 נולדתי בבית חולים עפולה שהיה למעשה בקיבוץ עין חרוד שליד מעין חרוד שבעמק יזרעאל.
שמו של אבי היה ישראל מהרשק שעבד כתפסן בקיבוץ (הוא עסק בבניית פיגומים מעץ לבנית בנינים).
שמה של אימי היה לאה מבית גולדין ובקיבוץ כולם קראו לה לאה גולדין לא לאה מהרשק.
אמא שלי (סבתא רבא של הכותב) הייתה הסנדלרית של הקיבוץ.
שמה של אחותי הקטנה היה הגר, הגר הייתה קטנה ממני ב שבע שנים והייתה אחותי היחידה.
בילדותי הייתה לי חברה הכי טובה ששמה היה יעל יפה . יעל הייתה ילדה יפה ונחמדה שכל החברים בקיבוץ אהובו אותה. אני לעומת יעל הייתי פרועה ושובבה ולכן לא כולם חיבבו אותי.
רבות היינו משחקות במשחק שקראנו לו האלוהים והאלוהא. במשחק זה בו היינו מתגלשות בחדר של סבתא של דודיק על "כיסא נח" כאילו אלוהים חוזר ארצה.
דודיק היה בן גילי, הוא היה נמוך. יחד אתנו היה גם אריק שהיה מרביץ לי ורק לי. אחרי שנים התברר שהוא היה מאוהב בי.
בערך כשהינו בני 3 אולי אפילו פחות, ממש תינוקות הגיע לביקור בקיבוץ אלכסנדר זייד. זייד היה מראשי ארגון השומר ונחשב לאחד מגיבורי התקופה וכולם העריצו אותו. היה זה באמצע הקיץ ביום חם במיוחד בטח קרוב ל- 40 מעלות בצל. כשהגיע זייד לביקור בגשר המטפלת שלנו שהייתה מאוד גאה בנו ועוד יותר בצריף בו גרנו, למעשה הפחון בו התגוררנו. המטפלת הצביעה לעבר הפחון שבתוכו היינו אנחנו התינוקות והשויצה בנו ובמגורים שלנו (הפחון). ואלכסנדר זייד היה המום מהחום הכבד ואמר לה בתגובה "מכאן יצאו רק ילדים שיהיו אינואלידים ומוגבלים". כך גדלתי.
כשהייתי בת 4 וחצי משפחתי נסעה לליטא שבאירופה. בליטא אבי היה שליח שעבודתו הייתה למשוך יהודים לעלות ארצה.
כשהייתי בת 7 נולדה לי אחותי ששמה היה הגר
גם כן בגיל 7 חזרנו ארצה ל"גשר" והצטרפתי לבית ספר של בני המשק בו הייתה רק כיתה אחת לילדים הגדולים שזה היינו אנחנו.
בכיתה שלנו היו ילדים בהבדל הגיל שהגיע עד 3 שנים. לאחר מכן בנו לנו בית ששימש כבית ספר. עד לאותו מועד למדנו באחד החדרים.
איתי בכיתה היו: אורה, דרורה, ראובן (רוביק), יצחק, דוד (דודיק), תמר (אני), יעל, אריה, וצבי. (הסדר מסודר לפי הגיל)
ואני זוכרת שבגיל 8 הייתה לנו גבעה ליד בית הספר שבה היינו חופרים מנהרה קטנה שבה שמנו פיונים של שחמט והיינו משחקים בהם.
אני זוכרת בגיל 9 רצו לעשות לנו חיסון ומכיוון שפחדנו פחד מוות ברחנו ושכבנו על גג של אחד הבתים שהיה מפח. ולבסוף מצאו אותנו ונתנו לכולנו את החיסון והאמת זה לא היה כל כך נורא.
בכל התקופה הזו בין גיל שבע לעשר, היינו שוחים בנהר הירדן. באותה תקופה נהר הירדן היה שוצף וקוצף.
באותה תקופה לא היו בגדי ים, לכן חילקו את אזורי השחיה בירדן לשני אזורים. בחלק אחד שחו הנשים הבחורות ואנחנו הילדים כולם בערום ובחלק אחר שחו הבחורים והגברים גם כן בערום.
כשהייתי בת 10 וחלק מהחברים בקיבוץ וביניהם משפחתי עברנו צפונה והחברים הקימו את קיבוץ אשדות יעקב.
בגיל 11 כשהיינו באשדות גם שם הייתה לנו רק כיתה אחת
אז הלכנו ללמוד בקיבוץ גניה (הקיבוץ השכן)
לצערי בגיל 12 לא היה מקובל לחגוג בת מצווה
אבל מצד שני הבנים כן חגגו בר מצווה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה